L’chaim World מסביר, לא פוסק. מנהגי הכשרות משתנים לפי קהילה, זרם ומשפחה. בשאלה מעשית פנו לרב הקהילה שלכם. הטקסטים במדור זה הם טיוטת מערכת שממתינה לבדיקה מקצועית.
יונקים: מפריסי פרסה ומעלי גירה
לפי התורה, יונק יבשתי מותר אם הוא מפריס פרסה ושוסע שסע וגם מעלה גירה. עליו לעמוד בשני הסימנים יחד. בכלל זה בקר, כבשים ועיזים, ומבין חיות הבר למשל אייל, צבי ויחמור; ספר דברים מונה עשרה מינים מותרים.1,2
התורה עצמה מונה מקרי גבול שיש להם סימן אחד בלבד: הגמל, השפן (שָׁפָן) והארנבת מעלים גירה אך אינם מפריסי פרסה; החזיר מפריס פרסה אך אינו מעלה גירה. כל הארבעה אסורים.3,4
השולחן ערוך מסכם את סימני היונקים ומבחין בין בהמה (בהמה) לחיה (חיה); להבחנה יש השלכות מעשיות, שכן דם החיה טעון כיסוי לאחר השחיטה וחלבה (חלב) אינו אסור. בעל חיים כמו הג׳ירפה או הביזון עומד בסימנים, אך בשרו כמעט אינו מצוי בפועל, בין היתר בשל ספק במסורת ובשל קשיי השחיטה.5
העמידה בסימנים היא רק התנאי הראשון. בשר של יונק מותר כשר רק לאחר שהבהמה עברה שחיטה, בדיקה והסרת הדם, החלב האסור וגיד הנשה.
דגים ובעלי חיים שבמים
מבין בעלי החיים שבמים מותר כל מה שיש לו גם סנפיר וגם קשקשת (סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת). דגים אינם טעונים שחיטה או מליחה, והתורה אינה אוסרת את דם הדגים. דגים הם פרווה; אולם לפי ההלכה אין אוכלים אותם יחד עם בשר.6,7,8
לכן כל פירות הים אסורים (שרימפס, לובסטר, סרטנים, מולים, צדפות, תמנון), וכך גם צלופח, שפמנון וכרישים. לפי הפרשנות המקובלת, הקשקשים צריכים להיות ניתנים להסרה מן העור בלי לפגוע בו, ולכן יש מינים השנויים במחלוקת. דוגמאות ידועות הן החדקן (ולכן גם הקוויאר האמיתי) ודג החרב: הנוהג האורתודוקסי פוסל אותם, ואילו פסיקות של התנועה הקונסרבטיבית בארה״ב התירו לאכלם.
בפועל קונים דג שלם, כדי שאפשר יהיה לזהות את הקשקשים, או דג עם תעודת כשרות. בפילה ללא עור יכול הקונה לסמוך רק על מוכר נאמן; בשימורי דגים, ברטבים ובמוצרי דגים סומכים על הכשר.
עופות ומסורת
בעופות התורה אינה נותנת סימנים אלא מונה את המינים האסורים: ביניהם הנשר, הפרס והעזניה, העורב, בת היענה, הינשוף, החסידה, האנפה והעטלף. חלק מן השמות העבריים כבר אינם ניתנים לזיהוי ודאי עם מינים המוכרים היום.9,10
המשנה נותנת את סימן העוף הטמא (היותו דורס) ואת סימני העוף הטהור (ביניהם זפק וקורקבן שקרומו נקלף). מאחר שהשמות שבתורה אינם ודאיים, ההלכה דורשת בפועל מסורת (מְסוֹרָה): אוכלים רק עופות שהקהילה מכירה מזמן ככשרים. מקובלים על הכול התרנגולת, ההודו, הברווז, האווז, היונה והשליו.11,12
לחלק מן המינים יש מסורת רק בחלק מן הקהילות. המקרה הקלאסי הוא ההודו, עוף אמריקני ללא מסורת עתיקה, שאכילתו בכל זאת התקבלה בכל מקום; לגבי פנינייה, פסיון או ברווז מוסקי המנהגים שונים, ויש קהילות שאינן אוכלות אותם.
חרקים ובדיקת ירקות
התורה אוסרת את ה“שרצים”, כלומר חרקים ובעלי חיים קטנים הרוחשים על הארץ, ומונה זאת בין האיסורים החמורים. היוצא מן הכלל הוא כמה מיני ארבה שיש להם כרעיים לנתר בהן.13,14
רוב הקהילות אינן אוכלות ארבה, משום שהמסורת המהימנה על המינים המותרים אבדה. חלק מיהודי תימן וקהילות מסוימות בצפון אפריקה שמרו על מסורת זו ואוכלים מיני ארבה מסוימים.
ההשלכה המעשית החשובה ביותר היא בדיקת ירקות, פירות ודגנים מחרקים. בנוהג האורתודוקסי משרים, שוטפים ובודקים ירקות עלים (חסה, פטרוזיליה, קייל), ברוקולי, כרובית, תותים או קטניות, או קונים גידולים נקיים מחרקים. את הקמח מנפים.15
ההלכה מבחינה בין חרקים הנראים לעין (אסורים) לבין יצורים מיקרוסקופיים, שהאיסור אינו חל עליהם. מידת הבדיקה משתנה: לגופי כשרות מסוימים יש נהלים מחמירים מאוד לירקות מסוימים, ואילו פוסקים אחרים מסתפקים בשטיפה יסודית.
מוצרים מן החי: ביצים, חלב, דבש
הכלל הוא שהיוצא מן הטמא – טמא. חלב מותר רק מיונקים כשרים (פרה, עז, כבשה), וביצים רק מעופות כשרים; ביצת יען אסורה אפוא כמו היען עצמו. חלב וביצים של בעלי חיים מותרים אינם טעונים שחיטה.
ביצים הן פרווה. בבתים רבים שוברים אותן לקערה לפני השימוש ובודקים אם יש בהן כתם דם; לפי הנוהג הרווח ביצה שיש בה דם נזרקת. אולם המקורות מבחינים בין ביצים מופרות ללא מופרות, ובחקלאות התעשייתית של היום מדובר יותר במנהג ובזהירות.
הדבש הוא היוצא מן הכלל הידוע: הדבורה היא חרק אסור, אך התלמוד מתיר את הדבש משום שהדבורה אינה מייצרת אותו מגופה אלא רק מעבדת צוף. לעומת זאת, מזון המלכות שנוי במחלוקת.
תקנה דרבנן היא חלב ישראל (חֲלַב יִשְׂרָאֵל): אין לשתות חלב שחלב נכרי בלי השגחה יהודית, שמא יתערב בו חלב של בהמה טמאה. יש פוסקים אורתודוקסים הסבורים שהפיקוח הממשלתי על החלב במדינות מודרניות ממלא מטרה זו (חלב סתם); אחרים מקפידים על השגחה.16
קהילות וזרמים
רשימת בעלי החיים המותרים משותפת בעיקרה לכל הקהילות; ההבדלים נוגעים בעיקר למסורות על עופות וארבה, למידת ההקפדה בבדיקת חרקים ולמנהגים לגבי דגים מסוימים.
היהדות האורתודוקסית והקונסרבטיבית (מסורתית) רואות באיסורים אלה חובה מחייבת, אף שהתנועה הקונסרבטיבית נוטה לפסיקות מקלות יותר בחלק ממקרי הגבול. היהדות הרפורמית רואה בכשרות בחירה אישית; יהודים רבים שאינם שומרים כשרות בדרך כלל נמנעים בכל זאת מבשר חזיר ומפירות ים.
שאלות נפוצות
האם שרימפס או קלמרי כשרים?
לא. אין להם סנפיר ולא קשקשת, ולכן כל הפרשנויות המסורתיות אוסרות אותם. גם מוצרים העשויים מהם אסורים, למשל מקלות סרטנים מבשר סרטנים אמיתי או רטבים עם תמצית צדפות.
מדוע בשר חזיר אסור, אם לחזיר יש פרסה שסועה?
משום ששני הסימנים צריכים להתקיים יחד. החזיר אינו מעלה גירה, ולכן התורה מזכירה אותו במפורש כאסור.
האם הודו כשר?
לפי הנוהג הרווח כן, אם נשחט והוכשר כראוי. להודו לא הייתה מסורת עתיקה, אך אכילתו התקבלה בכל הקהילות המרכזיות.⁂ לאימות
האם חובה לבדוק חסה מחרקים?
בנוהג האורתודוקסי כן: משרים את העלים, שוטפים ובודקים אותם, או קונים חסה שגודלה ואושרה כנקייה מחרקים. הנוהל המדויק משתנה לפי הפוסק ולפי סוג הירק.⁂ לאימות
האם מותר לאכול דבש אם הדבורים אינן כשרות?
כן. התלמוד מתיר במפורש את הדבש משום שאינו בא מגוף הדבורה. זהו היוצא מן הכלל הידוע ביותר לכלל שמוצרים של בעלי חיים טמאים אסורים.⁂ לאימות
מקורות
מקורות ראשוניים
- 1Leviticus, 11:2–3 text ↗
- 2Deuteronomy, 14:4–6 text ↗
- 3Leviticus, 11:4–7 text ↗
- 4Deuteronomy, 14:7–8 text ↗
- 5Shulchan Arukh, Yoreh De’ah, 79 text ↗
- 6Leviticus, 11:9–12 text ↗
- 7Deuteronomy, 14:9–10 text ↗
- 8Shulchan Arukh, Yoreh De’ah, 83 text ↗
- 9Leviticus, 11:13–19 text ↗
- 10Deuteronomy, 14:11–20 text ↗
- 11Mishnah Chullin, 3:6 text ↗
- 12Babylonian Talmud, Chullin, 63b text ↗
- 13Leviticus, 11:20–23 text ↗
- 14Leviticus, 11:41–44 text ↗
- 15Shulchan Arukh, Yoreh De’ah, 84 text ↗
- 16Mishnah Avodah Zarah, 2:6 text ↗
- 17Leviticus, 11:7 text ↗
- 18Leviticus, 11 text ↗
- 19Deuteronomy, 14:3–21 text ↗
- 20Mishnah Chullin
- 21Shulchan Arukh, Yoreh De’ah
- 22Mishneh Torah, Hilchot ma'achalot asurot



